דו חיים

לפני הרבה שנים קיבלתי את הספר "יש גם ימים כאלה". אוסף רעיונות לשיפור מצב הרוח לקראת הגיוס, יום הולדת עשרים ואולי אירוע אחר שנשכח. אני לא מחסידי קטגוריית ספרי המתנה וגם על הכריכה היה צילום של קרפד בצוואר מנופח ודו חיים מטרידים אותי, ככה שהספר הוכנס לקופסה עם יתר הברכות. אבל הכותרת מלווה אותי ומדי פעם, ברגעים הפחות טובים, אני אומרת לחברים שיש גם ימים כאלה.

גילוי נאות, המילים נכתבות היום ממיקום שהוגדר מחוץ לטווח הטילים. ובינתיים, כעצמאית שלרב עובדת מהבית, אני מכורה לשידורי החדשות ממש כמו בימי האולימפיאדה העליזים. זורק הדסקוס המהמם הוחלף באור הלר, ההתפלאות מיכולת ההדיפה של מרימי המשקולות הומרה בהערצה לכיפת ברזל, שידורים חוזרים של יירוט הם בגדר שיא עולם שנשבר.

חונכנו שאת מצב הרוח משפרים באוכל. כשהילד בוכה הכל ייפתר בסוכריה על מקל. כשאני צופה באלמוג בוקר בא לי לבשל לו אוכל מנחם. במלחמת המפרץ הייתי בת שמונה, אני זוכרת את אמא שלי אופה בורקסים בשבת בבוקר כדי לפנק את הילדים והדודים שהתארחו בבית. ואז אזעקה.

חברה מהדרום כתבה לי שהצבע האדום מפריע בבישול ובאפייה, ביקשה טיפים "לימים כאלה". האסוציאציה שלחה אותי אל הספר; אוכל שהוא סוג של דו חיים. חשבתי, חיפשתי, אוכל שאפשר להפסיק את ההכנה באמצע ויישאר טעים. רציתי לתת לה מתכונים לכדורי תמרים עם טחינה ואגוזים, סלט פירות עם שדרוגים וגם אולי קוקילידה עם עוגיות קנויות, אבל אז כתבתי לה: "פתי בר עם שוקולד למריחה". היא השיבה: "אושר".